כאשר בני זוג עורכים הסכם ממון, הם לעיתים קרובות מניחים שההסכם מסדיר את כל ההיבטים הכלכליים של חייהם המשותפים, הן במקרה של פרידה, והן במקרה של פטירה. אך המציאות המשפטית מורכבת הרבה יותר. הסכם ממון וצוואה הם שני מסמכים שונים לחלוטין, שנועדו להתמודד עם מצבים שונים, והערבוב ביניהם עלול ליצור "בלגן" משפטי שעלול להוביל לסכסוכי יורשים קשים ומתישים.

העיקרון הבסיסי – שני מצבים, שני מסמכים

ההבחנה המהותית שחשוב להבין הינה פשוטה: הסכם ממון נועד למצב שבו שני בני הזוג בחיים ונפרדים זה מזה. המדובר במסמך המסדיר את חלוקת הרכוש והממון במקרה של גירושין או הפרדה. צוואה, לעומת זאת, נועדה להסדרת נושאי פטירה ומוות, והינה מכילה הוראות לגבי ירושת הרכוש לאחר שאחד מבני הזוג נפטר. שני מצבים שונים, שני מסמכים שונים לחלוטין, ושתי מערכות חוקים שונים שחלים עליהם.

האם ניתן להורות בהסכם הממון מי יירש ומי לא?

התשובה לשאלה הזו הינה מורכבת – כדי להבין מדוע, צריך להבין את ההבדל המהותי בין צוואה להסכם.

העיקרון הבסיסי של צוואה הינו שהיא ניתנת לשינוי בכל עת, באופן עצמאי ובלתי תלוי באף אחד ובשום מצב. צוואה ניתנת לשינוי על פי רצונו הבלעדי והחופשי של המצווה – אדם יכול לכתוב צוואה היום, לשנות אותה מחר, ולשנות אותה שוב בשבוע הבא, ללא צורך באישור או בהסכמה של אף אחד אחר.

העיקרון הבסיסי של הסכם – כל הסכם, לרבות הסכם ממון, הוא הפוך לחלוטין. הסכם בלתי ניתן לשינוי באופן חד צדדי. הסכם ניתן לשינוי רק בהסכמה הדדית עם בן הזוג. המהות של הסכם: שני צדדים מתחייבים זה כלפי זה, ואף אחד מהם אינו יכול לשנות את ההתחייבות באופן עצמאי.

כאן נוצרת הסתירה המובנית: מדובר בשני דברים הפוכים ומנוגדים זה לזה במהות שלהם. אם קיימות  הוראות בהסכם הממון לגבי פטירה והורשת רכוש ליורשים – כיצד ניתן לשנות את ההוראות האלו ללא הסכמת בן הזוג לשינוי ההסכם? אם הצוואה צריכה להיות ניתנת לשינוי בכל רגע, איך היא יכולה להיות חלק מהסכם שאינו ניתן לשינוי חד צדדי? המדובר בסתירה משפטית יסודית שאין לה פתרון פשוט.

בהרבה הסכמי ממון מצויות הוראות לגבי פטירה, למרות הבעייתיות המשפטית שהוסברה לעיל. זוגות שאינם מודעים לחוסר הבהירות ולסתירה המשפטית "גולשים" בתום לב גם להסדרת ענייני פטירה בהסכם הממון, מתוך הנחה שהם מסדירים את כל הצדדים הכלכליים של חייהם. אם חלילה אחד מבני הזוג ילך לעולמו, יווצרו סכסוכי יורשים קשים ומתישים, שבהם משפחות שלמות יימצאו במערכה משפטית ארוכה ויקרה.

נבחן תרחיש מציאותי  הממחיש את הבעיה –  לאחד מבני הזוג זכויות בדירה שרכש/ה לפני הנישואין מכספו/ה או ממימון של משפחתו/ה. בני הזוג מתחתנים ועורכים הסכם ממון לצורך הפרדה רכושית. בהסכם רשום במפורש שבפרידה הדירה תישאר של בת הזוג ולא תועבר לבן הזוג. הדירה נשארת קניינה האישי והבלעדי. עד כאן הכל ברור. אך לאחר מכן, האשה הולכת לעולמה באופן פתאומי וטרגי.

המחלוקת שתיווצר הינה צפויה וקשה. בן הזוג יבקש לרשת את הדירה, מכוח חוק הירושה הקובע שבן זוג יורש. כנגד בקשתו יתייצבו הורי האישה שנפטרה (נניח שלזוג טרם נולדו ילדים). ההורים יטענו שהם היורשים הטבעיים של בתם, ושבהסכם הממון היה רשום במפורש שבן הזוג לא יקבל את הדירה, ולכן גם במקרה של פטירה הוא לא צריך לרשת אותה.

טענת בן הזוג תהיה שונה לחלוטין. הוא יטען שהקביעה שבהסכם הממון, לפיה הוא לא יירש את הדירה במקרה של פטירה, "לא תופסת" מבחינה משפטית. זו הוראה שהייתה חייבת להיעשות אך ורק בצוואה, ולא בהסכם ממון. אם רצתה אשתו המנוחה להקנות את הדירה להוריה ולנשל אותו מהירושה – היתה חייבת לערוך צוואה מתאימה, ולא בהסכם. ומשלא נעשה כן, הוא הוא היורש החוקי לפי חוק הירושה, ולא הוריה.

התוצאה היא "התנגשות חזיתית" בין החוקים: חוק הירושה מצד אחד, חוק יחסי ממון בין בני זוג מצד שני, הסכם הממון שמנסה להסדיר את שני המצבים, והיעדר צוואה ברורה. מעל כל אלו יש לקחת בחשבון  פסיקות ותקדימים של בתי המשפט, שלא תמיד עקביים או ברורים בנושא זה. ובסופו של דבר, יקרה מה שאיש לא התכוון שיקרה – סכסוך יורשים ממושך, יקר ומתיש.

חשוב להבהיר שאותה מחלוקת יכולה להתעורר גם אם נולדו ילדים לזוג. במקרה כזה המחלוקת תהיה בין הילדים לבין אביהם, מצב טרגי במיוחד שבו ילדים אבלים נאלצים להילחם משפטית נגד אביהם על ירושת אמם.